]


פרק 4


הכהן הגדול עמד זקוף וזימרר תפילה. קולו המענג, הנעים את זמנם של השומעים ורבים מהם אף הצטרפו לשירתו.
מאחוריי הקהל הרב שהתקבץ במקום, עמד אדם אחד דומם. פניו מכוסים במעין מקטורן, חבוי בצללים שמחוץ לכנסייה.
הוא הביט בקהל הרחב בצורה דוממת, בוחן איש איש ושוקל אפשרויות, נזהר לא להתקרב לאור יתר על המידה, ממתין.
לפתע, מאחוריו, כמעט בלי שהרגיש, הופיעה דמות דקיקה.
פנייה מכוסות לחלוטין, ועינייה ירוקות עזות, בולטות על רקע המטפחת כשני יהלומים. "מקום מוזר בחרת לנו לפגישה סאדנס. אני עוד אחשוב שאתה חושש מפני."
האיש העלה גיחוך קל על פניו. "יש לי סיבה לפחד יארנה?"
"אני מקווה שלא. בסך הכל זאת מערכת יחסים מוצלחת לא? כעת, אמור לי, הכל מוכן בן אנוש?" שאלה בקול חלש, שלא עלה על לחישה, ובכל זאת שמע האדם כל מילה.
"הוא חייך ולחש "את לא סומכת עליי ?" . היא נצמדה אליו יותר, הבל פייה מחליק על צווארו. קור עז יצא מפיה כשלחשה "המתים לא סומכים על אף אחד. זכור זאת סאדנס".
הוא בלע רוקו בקלילות ואמר "אל תדאגי. המשימה תבוצע. הוא ימות עד מחר בצהריים."
היא התרחקה מעט וחייכה מכסה את פניה ברעלה בשנית. "הוא או אתה. זכור זאת סאדנס. זכור"
והיא נעלמה, משאירה אותו לבדו, אוחז בצווארו, ורועד מאימה.

******************************************************************************************************


"מספיק!" נבח השאמאן והויכוח הקולני בין הננסית ללוחם החל דועך. זה הויכוח העשירי שפרץ ביומיים מאז עזבה החבורה את מקום השיגור והחלה בצעדתה לכיוון מצודת פטיש-פרא שאמורה, לפי טענת האחים החורגים, להיות לא רחוקה מהם. יומיים של צעידה מתמשכת והמצודה אינה נראית. כעת, החלו ניצני יאוש לנבוט בחבורה והשאמאן נאלץ ,לא פעם , להפריד בין הנצים לפני עימות פיזי של ממש.
"מתי מגיעים כבר?" שאל הכהן בקול עייף והרכין ראשו "אני רעב".
הננסית הטתה ראשה לכיוונו וסיננה "אתה תמיד רעב נביטון!" הכהן חייך חיוך מלא שיניים ואמר "יש לי קיבה רגישה! מה אני יעשה! צריכים לדאוג לה בצורה רציפה!"
נטאביט גלגלה עייניה לשמיים ולחשה דבר מה, כנראה לעצמה, בגנותו של הכהן.
הליל הגיע במהרה והחבורה התמקמה למנוחת הלילה הקבועה כשהשאמאן מונה זוגות לשמירה. לאיפה יחד עם לאנורא, בצורת החתול השחור, צדו מספר ארנבות וחיות קטנות וכעת הם התבשלו על הכירה המאולתרת, והפיקו ניחוחות עזים, שגרמו לבן האנוש לעמוד ליד המדורה כשריר על שפתיו.
לאחר כשעה, ישבו כל בני החבורה סביב המדורה והחלו סועדים בדממה. לפתע, מבין הצללים, סמוך לכהן, נשמע קול אדם שאמר "בזמנו אני זוכר שבני הברית היו מכניסי אורחים טובים יותר".
שנייה לאחר מכן עמדו בני החבורה כולם על רגליהם, חמושים ומוכנים אלי קרב.
"מי אתה?" צעק בנגילה "גלה את עצמך".
"כך יהיה" אמר הקול ואל מעגל האור צעד אדם בגיל העמידה, שערו קצר ובו מספר שיערות שיבה לבנות.
הוא לבש בגדים פשוטים, וגלימת משא ישנה ומתולאת השתרעה מאחוריו.
"איך הצלחת להתגנב מאחורינו?" שאל הצייד והביט בטיגריס שישב דומם. "טיגריס לא הריח אותך. זה לא אפשרי, או לפחות לא חשבתי שזה אפשרי"
האיש חייך הרים כתפיו לאות אישור ורק אמר "הכל אפשרי לאיפה בנו של אגלי צייד בעל חיה אחת" ואז הביט בשאמאן והוסיף "אני מניח שאתה גם לא הרגשת את בואי , נכון שמאמאן בנו של נבימן , שאמאן צעיר וחסר נסיון מן מסדר טבעת העפר?"
השאמאן נראה המום והצליח רק להנהן. "אז אם כן אנחנו כאן. החבורה מגובשת סוף סוף. כמו שאלכסטראזה רצתה. בואו נראה מה היא אספה בשבילי." הוא הביט בבני החבורה בזה אחר זה, עומד אותם ואז אמר: "חבורה טובה, כך נראה. נביטון, כהן מסדר האור כמדומני,המהלך בין הצללים, כן זה אתה, יום אחד תבין את זה. ואת בטח נטאביט, קוסמת מן הקירין-טור, או לפחות אמורה להיות. ואתה אני מניח, הלוחם המנודה, כן אני מכיר את הסיפור מאחורי חייך ווירווף. והנה לאנורא, הדוראיד משנה הצורה, שאינו יכול להבטיח את צורת ההשתנות. הומורסיטי לא?. ומי אתה? אה כמובן! האח החורג! בנגילה, פלאדין ללא אומץ.היכן נשמע כדבר הזה?! מעולה, בהחלט מעולה. והיכן התצרף האחרון של הפאזל? הו! הנה אתה! הרוצח הגנב שיאבד את נשמתו." הוא הביט בהם עמוקות , בעיניים כחולות כהות וחודרות.
"מי לעזאזל אתה שתמתח עלינו ביקורת?" רטן הגמד ושלף את סכיניו. "לא תתחכם כל כך אם אני אדחוף לך סכין ללב ,נכון בן אנוש?" הוא החל צועד אך ידו של השאמאן בלמה אותו.
"עצור רות'ח. אני לא חושב שזה חכם."
הגמד הביט בשאמאן בזעם ואז באדם שהחל צועד לעברו. לפתע, כשהוא עומד במרחק מינימלי ממנו, אחז האדם בידו של הגמד בחוזק על אנושי, ובאווחת סכין אחת דחף את הסכין לתוך בטנו שלו.
הננסית צרחה וכך גם הכהן, כשהכל נראו המומים מהמהלך בו נקט האיש הזר.
הגמד נראה מפוחד ומאוים אף יותר מכולם. חיוורונו מעפיל אף על הלבן שבקירות הארמון בסטורמווינד.
"מי אמר שאני לא אתחכם, גם כשסכין תקועה בבטני גמד קטן שלי?" למרות הסכין הנעוצה בבטנו, אחיזתו של האיש הייתה איתנה ועמידתו יציבה. "ומי בכלל אמר שאני בן אנוש?"
הוא שחרר את ידו של הגמד, ששלף את סכינו ואמר "אבל...רעל...סכין... הסכין מורעלת... אתה... תמות...."
האיש חייך לעבר הגמד ואמר "אל דאגה גמד. הרעל כבר נוקה מגופי, כמו הפצע." הוא הרים את חולצתו וגופו החסון היה נקי, ללא פציעות או אפילו צלקות. השקט העז הופר רק על ידי לחישתו של הכהן "אבל מי אתה?" הוא הביט בהם בחיבה ואז קד קלות אמר :
"שמי, גבירותיי ורבותיי, הוא גארן הלבן, ואני אחד מן הטריספאל"


"הטירספאל תמיד היו שומרי העולמות. הם נוצרו על ידי הטיטנים הגדולים, כן ננסית, בפי בני התמותה הם נקראים היוצרים. בעבר, פחדו הטיטנים שהגזעים שיצרו, ירדפו ממן ושררה, דבר שאכן קורה ,אם כבר מזכירים את זה, ולכן יצרו הטיטאנים שני מערכות הגנה על העולם. האחת היתה פנימית והאחרת הייתה חיצונית. את הפנימית אני מניח שכולכם מכירים. אלה הם המימדים והאבות הקדמונים של אזארות'. כן, כהן, אני מתכוון לאלכסטראזה, ייסארה, קלאגוס שמונה לשומר הקסם לאחר טירופו של מליגוס, נוזדורמו ונלת'אריון שבהמשך הימים הביא על עצמו את חורבנו תחת השם "כנף-המוות. כפי שכולכם יודעים." הוא חייך אליהם והמשיך, בעודו שותה יין מנאד שהיה תלוי על כתפו. "האבות הקדמונים הם כמובן, כל יצירי האדמה הקדושים כמו סנריון לדוגמא. הם תפקידם, היה להגן על אזארות' מפני הסכנות התמונות בתוך העולם, ולאו דווקא מבחוץ. לשם כך, יצרו הטיטאנים אותנו. מועצת הטריספאל.
בעבר היתה קיימת המועצה כסמכות עליונה הממנה שומר יחיד ומעניקה לו את כל כוחה כדי לשמור על המעטפת החיצונית של הכוכב, מפני שדים ואחרים. כן שאמאן, זה אכן מזכיר את נשמת הדרקון. אני מאמין שנלת'אריון, כנף-המוות, השתמש באותו הרעיון כדי לפתות את המימדים להעניק לו את כוחם ובכך להחליש את עצמם. כך נהגנו פעם גם אנחנו. עד אשר הגיע מדיו. מדיו היה עובר בבטנה של אמו כאשר זאת נלחמה נגד הטיטאן הבוגד, סארג'ראס, נכון מאוד פלאדין. אדון הליגיון הבוער.
היא הצליחה לנצח אותו, כך חשבה המועצה אז, ולכן כשהחליטה לוותר על חייה ולהעניק לבנה את מתת הטריספאל, הסכימה המועצה לבקשתה, למרות שאם חושבים על זה בדיעבד , לא הייתה להם ברירה. אגווין הייתה בזמנה חזקה מכול הטריספאל יחדיו, כך אומרים, והיא ללא ספק, העבירה את כוחותיה לבנה. אך לצערנו , הכוחות לא היו הדברים היחידים שהרב-מג הנולד קיבל בירושה. הוא קיבל חלק מנשמתו של סארג'ראס, שהשתלט על מוחו אט אט ,עד אשר אזארות' הייתה בסכנה עצומה מהשומר עצמו!. אז, בעזרת מעשה גבורה הירואי של קאדאגר, אז קוסם מתלמד בביתו של מדיו, והיום רב-מאג בזכות בקירין תור ונציגם אצל הנארו בשאטארת', וגרונה חצי אורקית, היום היחידה מבין בעלי הברית והשבטים שמנסה ליצור איזושהיא אחווה ושלום, ניצל העולם והשומר נהרג. הסיפור ארוך, וזמננו קצר, אך אומר רק זאת. לאחר שמדיו נעצר, התכנסה המועצה והחליטה לחלק את כוח השומר לשלוש. כל אחד יכול לבטל את השני. לדוגמא, כוחי עולה על כוחו של זארדר, וכוחו של זארדר עולה על כוחו של ריום שעולה על כוחי. האם הבנתם?" הוא חיכה שיאשרו לו את הבנתם והמשיך בעודו לוגם מהיין שהחזיק בקרבו.
"האם ידעתם שבעבר חיו כאן יצורים חזקים ועתיקים אף יותר מן הטיטאנים? לא? בוודאי שמעתם על האלים העתיקים. כן, אני יודע ששמעתם, נכון קת'ון ויוג-סארון. שני האלים העתיקים שאיש אינו יודע את מטרתם או מה רצונם מלבד הרס וחורבן. מדוע אני מספר לכם זאת אתה שואל גמד? , כמובן אני מגיע לנקודה."
הוא נעמד והתמתח. "חם היום, אתם לא חושבים?" החל לומר אך כשראה גארן הלבן את פרצופי בני החבורה, ויתר והרצין. "כוחות הרסניים התעוררו באזארות'. כוחות שישנו מאות ואלפי שנים. משהוא, איחד או יותר נכון לומר, גרם לסארג'ראס לשתף פעולה עם קת'ון ויוג-סארון ולגרום לשחרורם מכלא בו הטיטאנים כלאו אותם. אינני יודע כיצד או מדוע, אבל הברית הקטלנית בניהם, עלולה להביא לסופו של העולם אותו אנו מכירים, וכעת כל תקוות העולם טמונות בכם!"
"בנו?!" צווח הכהן באימה
"מה אתה רוצה שנעשה?" לחש השאמאן.
הוא אחז היטב בכתפו של השאמאן ביד אחת, ובידו השנייה אחז בכתפו של הצייד.
"ידידי היקרים!" אמר וחיוכו הרחב לא בישר טובות לחבורה. "אתם נדרשים לחדור לתוך מצודתו של אילידאן, אותו אסיר גולה, ולשכנע אותו, או לקחת בכוח, את המפתח לכלאם של האלים הקדומים ואז, תיאלצו לנדוד כל הדרך עד למקדש הדרקונים שנמצא בארץ דרגונבלייט שביבשת נורטנ'ד. שם, עליכם להביאו למלכת הדרקונים שתחכה לכם שם. משימה פשוטה רבותי" הוא חייך חיוך רחב והחל צוחק כשראה את מבטיהם של בני התמותה.
"אבל" לחש בנגילה "משימה כל כך חשובה. ואנחנו...." הוא הביט בבני החבורה אחד אחד והכהן השלים את דבריו.
"לא גיבורים. נראה לי כדאי שתבחרו אנשים טובים יותר למשימה הזאת"
הכל הביטו בגארן הלבן, אחד משלושת שומרי הטריספאל ברצינות תמוהה, והוא הביט בהם ורק אמר , בקול שלא עלה על לחישה, אך כולם שמעו: "אתם נבחרתם כי לכל אחד מכם יש דבר המייחד אותו. חסרון, יכול לשמש גם כיתרון אם יודעים לנצל אותו כראוי. יום יבוא, ותבינו אותי... אתם, ולא האחרים הם הגיבורים. אתם גיבורי הדור הבא."






הכנסיה למצודה הייתה נסתרת בין סבך של עצים, כמעט בלתי נראית. דממה מלחיצה נשמעה כשדבר מלבד טפטוף צעדיהם על הרצפה אינו נשמע.
אין ספור מסדרונות נטו לכיוונים שונים והשאמאן נאלץ לא פעם לזמן את זאביו בכדי למצוא את הדרך הנכונה, דבר שגזל זמן רב ועייף את השאמאן מאוד.
הצעדה הייתה מעיקה, והחום הרב ששרר במצודה הגדולה, לא הקל במהומה. הכהן, שלא כהרגלו היה דומם, דבר שהעיד יותר מכל על הלחץ והמצוקה הרבים בהם היתה נתונה החבורה.
הם המשיכו צועדים עד אשר הגיעו לפנייה מפוצלת נוספת. השאמאן נעצר ועצם עיניו. הוא שהה במקום מספר שניות עד שפקח את עיניו ואמר: "אני מצטער ידידי. איני יכול."
הפלאדין התקרב אליו והניח יד מנחמת על כתפו "מה קרה שאם? למה לא זימנת את הזאבים?"
השאמאן הביט בו ואז בשאר החבורה ואמר בפשטות "התעייפתי.". הפלאדין הנהן ואז אמר "נתפצל אם כך. שאם, נביטון, רות'ח ולאיפה תתקדמו ימינה. אני, נטאביט, ווירווף ולאנורא נלך שמאלה"
"אני לא חושב שזה חכם" אמר הכהן ורעד מעט. "אני חושב שעדיף לנו להישאר כקבוצה."
"אני מסכים עם נביטון" להפתעת כולם תמך בכהן הגמד והוסיף "לפי הסיפורים המצודה מלאה בצבאות הנגה שאילידאן אסף. גם בתור קבוצה של שמונה יהיה לנו קשה להילחם אם ניאלץ, ולכן במקרה של פיצול לא נוכל להילחם כלל. זה יהיה טבח.".
"אך יש כאן שני דרכים" ניסה שוב הדרניי "נבזבז המון זמן אם נלך בדרך ונטעה."
הננסית עיקמה את אפה והביטה באחיה "אני עדיין לא חושבת שזה חכם"
הכהן נאנח ולחש "אני מסכים איתך. זה לא חכם. יש לנו ברירה אחרת?" שאל והביט בשאמאן שאמר."אני לא חושב. לו רק היה מי מאיתנו מכיר את הדרך זה..." לפתע, הצטמרר הטיגריס והשאמאן שלף טפריו.
בין רגע, נשלפו החוצה כל הנשקים והיו מוכנים.
"מה זה?" שאל בנגילה "מה קרה? מה אתה מרגיש?"
השאמאן הביט ימינה ושמאלה מחפש. "מישהוא עוקב אחרינו".
הוא הביט בצייד והנהנן, והוא בתורו נעלם בין הצללים יחד עם טיגריס. אז, עשה את אותה המחווה לגמד ולאלף שנעלמו בין הצללים אף הם.
"הראה את עצמך" אמר השאמאן בקול. וחיכה בצפייה. מה רבה הייתה הפתעתו שמבין הצללים נשמעה קולה של אישה.
אז, צעדה מבין הצללים אלפית גבוהה וחייכה חיוך רחב.
"שלום לכם חבריי- המימדים. מה טובה היא הפגישה. אין לכם מושג כמה טוב לפגוש פנים ידידותיות במקום עוכר כמו זה"
השאמאן נראה מופתע והפתעתו גברה עוד יותר כשהדרואיד הופיע מבין הצללים בדמותו האלפית, וקד לפני האישה.
"טיראנדה" הוא לחש והיא רק סימנה לו לקום.כשנעמד, קרא קלות לגנב ולצייד והם שבו להיראות ואז אמר:
"חברים. אנא מכם אמרו שלום לכוהנת-הירח. טיראנדה לוחשת-רוח."

******************************************************************************************************

"וכך הגעתי לכאן" אמרה הכוהנת והסירה ברדסה "לבקש את עזרתו של אילידאן. דבר שנראה שאנו שותפים לו."
"אכן" הסכים הפלאדין והנהן. הכהן נראה מתעניין בעוד הננסית נראתה מעט מרוחקת. יתכן כי העובדה שמדובר באישה נוספת בחבורה העיבה במקצת על הרגשתה.
"כדאי שנזוז. אני יודעת את הדרך" לחשה טיראנדה והם החלו צועדים כשכוהנת מובילה בצעדים נחושים.
לחישות עזות נשמעו מן התקרה והקירות. לחישות יודעות. כה רמות הם היו עד שנשמעו כאילו צעדו ממש ליד החבורה.
"ומה זה?" לחש הכהן לבנגילה והוא הניף כתפיו.
"אלה הם הנגה." משרתיו של הגולה. השיבה הכוהנת בלחישה. "הם יודעים שאנו כאן. "
"וזה טוב?" שאל הכהן והביט ימינה ושמאלה בחשש.
"לעיתים," הביטה בו כוהנת-הירח וחייכה "דרכה של אלון נסתרת מעיננו. כל שלנו נותר הוא ללכת לאורה של אם-ירח ולקוות לטוב". כשהיא התקדמה, מיהר הכהן להתכופף וללחוש לננסית "יופי, עוד משוגעת כמו בנדיקטוס" דבר שזיכה אותו במבט חמור מהשאמאן.
לא היה ניתן לטעות בידיעת הכוהנת את הדרך. היא צעדה בליכה מהירה, בטוחה, ללא היסוסים פוסעת בין המנהרות כאילו היו ביתה משכבר הימים. בתחילה, חשש הכהן שמה הכל טעו בבטחונם בה, אך אמונתו בדרואיד, הרגיעה חששותיו והוא צעד אחריה במרץ. אין ספק שהייתה יפה. לכוהנת הירח היה שיער ירוק מסופר, אסוף בסיכהף וגובהה המרשים, בוודאי סיבב ראשים רבים ברחבי אזארות'.
הם צעדו כמחצית השעה ברצועת מנהרות רחבה, עד שהגיעו לחדר גדול שהיה בברור חדר השליטה של אילידאן. כך הסיק השאמאן מידיית. אם לפי הכס הגדול שניצב בקצה החדר או על פי כמות השומרים החמושים זאת לא ידעו לספר, אך ברגע שנכנסו לחדר, הוקפו בני החבורה בעשרות נגה חמושים מכף רגל ועד ראש,
שהניפו חניתות לעברם באיום.
"לא" נשמעה קריאה קלה מהכס. קריאה צרודה, עייפה. אילידאן, בעבר אחד מגדולי המנהיגים האלפים, וכיום ראש הנגה והאסיר הגולה ממקדש השחור.
הוא נעמד, גבוה בכל אלף, כנפיו כנפי עטלף גדולות, מקופלות מאחורי גבו, ולהביו המשוננים ניצבים לצידו.
"זוזו יצורים חסרי בינה. אינכם רואים שהגיעו למשכננו אורחים? בואו... כנסו... שלא תגידו שאילידאן סטורמרייג' לא מארח כראוי. שמישהוא ממשפחת סטורמרייג' אינו מארח כראוי. הלא כך טיראנדה?" היא צעדה קדימה בהיסוס ועמדה לצידו של השאמאן. "השלום לך אילידאן?" . הוא הביט בה עמוקות ואז סימן להם קלות והם נכנסו בחשש כשנשקם עדיין שלוף והשאמאן מוביל בעוד הפלאדין במאסף.
"אילידאן...הגענו הנה מטעם המימדים ומועצת הטריספאל בכדי לבקש את עזרתך". פתח השאמאן ואמר.
הוא נתן למילותיו כמה שניות לשקוע באוויר ובחן את תגבתו של האלף אשר ישב נינוח על כסאו.
"אתם חמושים היטב, יחסית למבקשי עזרה" העיר הגולה. השאמאן הנהן, כמבין את הרמז וסימן לכל החבורה להניח נשקם. וכך עשו.
כעת המשיך השאמאן. "כפי שאמרתי המועצה כמו המימדים, וכך כל היצורים באזארות' זקוקים לעזרתך..." החל לומר אך הגולה קטע אותו והחל מדבר.
"זמן רב לא התראינו טיראנדה." אמר והביט באלפית שהחזירה לו מבט עז. "זמן רב מאוד. השכחת את אהובך או שאולי אחי הינו מאהב טוב יותר?"
היא הביטה בו ומבטה בלתי קריא. "אין זה זמן למשחקי אהבה אילידאן. איום..."
"האיום איננו מעינייני כעת" קטע גם אותה "האם גזרת את שערך טיראנדה? זמן כה רב לא ראיתך ושיערך שונה כעת"
הוא הביט בה נשען על ידו והיא, בתורה הביטה בו בזעם. "העולם שאנו מכירים ואוהבים יושמד ללא עזרתך, וכל מה שחשוב בעינייך כעת הוא אורך שערי! באמת אילידאן!"
הוא הביט בה וחייך. "או, המזג החם של כוהנת הירח. לעולם אין מספק ממנו.לא בשדה הקרב ולא במיטה"
היא הביטה בו ולחייה בוערות בזעם. "אילידאן, העולם שלך..." אך לעולם לא סיימה את המשפט.
הוא קם בכעס, ונעמד מולה, הילה קלילה של זעם סביבו.
"העולם שלי?" צרח "העולם שלי?! עולם ממנו הוגלתי! משפחה ממנה סולקתי! אנשים שיורקים לאחר אמירת שמי! את חושבת שאני לא יודע איך קוראים לי? בוגד, גולה. ועל מה? טיראנדה, על מה? השתמשתי בכוחו של סארג'ראס למטרה אחת בלבד! להציל את העולם הזה! הקרבתי את גופי! הביטי בי! ראי מה נהיה ממני! שד! יצור! והכל בשביל לכלוא את מנארות' בתוך הבאר עצמה! ומה קיבלתי בתמורה?! הגלייה! בוז! אמרי לי את, האם זה הוגן?" הוא צרח ונעמד בגבו אליה.
"אילידאן.... מה שהיה.... בוא... תחזור...." החלה טיראנדה לומר.
"לחזור? לאן? לנדרוסיל? או אולי תכלאו אותי בכלא אחר, עמק הברזל נשמע מקום נחמד. לא טיראנדה. לא הפעם. אני יודע למה הגעתם הנה בני תמותה. ובאתם לא מוכנים. אתם לא מוכנים. המפתח נשאר במקום אחד. אצלי. כך היה במשך מאות שנים, וכך זה ישאר."
טיראנדה צעדה אחורה באימה. "אינך מבין אילידאן. הסכנה."
"אילידאן הקשב לה" צרח בנגילה ואץ קדימה. "בבקשה ממך הסכת ושמע. העולם יהרס, אלה כוחות שאינך מבין..." הוא נעצר תחת מבטו של הגולה.
"איני מבין?" לחש אילידאן "איני מבין?" קולו על לשאלה "איני מבין?!" צרח הוא "אני מבין טוב מאוד דרניי שוטה! כולכם שוטים! כוחו של סארג'ראס נמצא ברשותי! צבא ענק של נגה ושדים עומד לקריאתי. וכעת. אהובתי שבה אליי, לתמיד." הוא חייך לעבר האלפית, שנראתה מפוחדת.
"לא אילידאן..." לחשה.
"הו, כן אהובתי" אמר "לעולם לא תחזרי למלפוריון יותר. כאן תחייה כמלכתי, וכאן תמותי"
בנגילה נעמד ליד השאמאן לבן השיער ולחש "זה האפשרות היחידה". השאמאן הנהן והביט בגמד שהנהן גם הוא, בעוד הוא נעלם בין הצללים, אז התקרב בנגילה קדימה ונעמד מול אילידאן, אשר הביט בו מופתע.
"אילידאן" אמר הפלאדין בקול עז "אני הוא בנגילה, פלאדין ממסדר שומרי-האור , מאתגר אותך לדו-קרב, לחיים ולמוות, על הזכות לאחוז במפתח, ובכוהנת."
"לא!" צרחה הכוהנת והחלה צועדת קדימה. אך היא נבלמה על ידי הלוחם החסון שלחש. "חכי. הוא יודע מה הוא עושה."
אילידאן הביט בו בבוז. "ומדוע שאסכים לקריאת תיגר הזו, פלאדין שוטה ממסדר של טיפשים? מה יש לי להרוויח?"
בנגילה לקח נשימה עמוקה, ואמר "אם תנצח. הרווחת את הכוהנת, וקיבלת שמונה עבדים חדשים."
אילידאן חייך חיוך רחב ואמר "מוסכם". הוא צעד לכסאו והניח עליו תיק קטן, אז לקח את שני חרבותיו הגדולות, בעלות שני הלהבים לכל חרב, וחגר אותם על ידיו. אז החל להתקרב ונעמד במרכז החדר.
הפלאדין פנה לאחור ונעמד מול השאמאן. "אתה יודע מה חייב להעישות" לחש והשאמאן הנהן, דמעה בודדת בעינו. "שמור על אחותי." לחש ונעמד מול הגולה.
"מוכן בן תמותה?" שאל אילידאן והניף חרבותיו.
הפלאדין חייך ואז בשאגה תקף בעזרת פטישו הענק. הגולה חסם את מכותיו בקלות והחל משיב מכות מהירות משלו. שהפלאדין חסם, בקושי מסוים.שוב תקיפה איטית של בנגילה ושוב חסימה של הגולה.
הקרב נטה לצדו של אילידאן בצורה ברורה ולכן ברור היה שהראשון לדמם יהיה בנגילה, וכך אכן היה. חתך עמוק נוצר בזרועו של הפלאדין. שמיהר להפעיל מגן קסום סביבו ומנע פגיעה נוספת בראשו על ידי כך.
שוב בנגילה תוקף ואלף הודף את המתקפה בקלות.
"אינך מהווה יריב ראוי לי!" צרח אילידאן בעוד הפלאדין מביט לכיוון החבורה. אז ראה בנגילה דבר שגרם לו לחייך ולאחותו, הננסית , בפרץ עז של הבנה, להתחיל לבכות ולצרוח. "איני מתכוון להוות יריב נבון" צרח בנגילה ותקף בעוד אילידאן פורק אותו מנשקו ומביט לכיוון החבורה בחוסר הבנה.
אז, הבין גם הגולה את שארע, כשהגמד עמד ליד השאמאןף התיק בידו, וכולם כולל הכוהנת אוחזים בשאמאן והוא, אוחז בידו במכשיר שחור חד.
"לא!!" צרח אילידאן ובאווחת חרב מדוייקת כרת את ראשו של הפלאדין, וראה אור בוהק בעוד כל החבורה משתגרת הרחק מטירתו.



יבבותיה של הננסית לא פסקו לרגע והכהן עטף אותה בידיו וליטף ראשה.
"בנגילה" לחשה לתוך כתפו "בנגילה... אחי...."
הם נחתו על חול ים רך הרחק מאוטלנד' , קאלימדור, לפי הערכת השאמאן. אשר הביט למרחקים.
הוא הביט בחבורה, ואז בכוהנת ולחש. "בנגילה הקריב את חיו למעננו." אמר. הננסית הרימה ראשה והביטה בשאמאן וכך כל שאר החבורה "המעט שנוכל לעשות לזכרו, זה לדאוג שהקרבתו לא תהיה לשווא.
כעת, אנו יודעים מה עומד לנגד עיניינו. " אמר והניף את התיק ובו המפתח. "אנו חייבים להעביר את התיק הזה למקדש הדרקונים. למען אזארות'. למען המימדים והטריספאל. ולמען בנגילה! אסור לנו להיכשל."
הלוחם התקרב לכהן ולחץ את יד הננסית. ואז, נעמד והביט בשאמאן. "אז לאן עכשיו?"
השאמאן נשם עמוק. ואז אחז ביד הננסית ועזר לה לעמוד. "אני חושב, שהגיע הזמן שנטאביט תתאמן על פתיחת השערים שלה".
הננסית חייכה חיוך קל ולחשה "אני העשה את זה. בשביל אחי. בשביל בנגילה."
והשאמאן לחש לה "אני בטוח שהוא סומך עלייך שתצליחי". ואז הוא הביט באלפית והוסיף "ומה איתך טיראנדה? האם תצטרפי אלינו?"
האלפית הנאה הנידה בראשה. "אני חושבת שלא ידידיי. זמנים קשים באים לקראתנו ומלפוריון יזדקק לעזרתי. בגידתו של אילידאן קשה לו מנשוא, והסירוב העכשיו יכאיב יותר מכל.
כעת, הגיע הזמן לגייס את כל הכוחות. מלחמה בפתחנו ואנחנו, עלינו להתכונן."

חיכינו הרבה זמן לפרק 4, ואני אומר שהיה שווה לחכות! סוף סוף אפשר להתחיל לנחש מה יהיה! למרות שאני אני בטוח שתצליח לכתוב עלילה יותר טובה מכל ניחוש שאני אנחש... האלים העתיקים... אני כבר מחכה בקוצר רוח לפרק 5!